מיתוס הברונים השודדים בישראל 2015: ניתוח המסגור התקשורתי בדה-מרקר, דרך מקרה בוחן של מאבק הגז

 סקירה אמפירית זו נכתבה במסגרת הקורס תקשורת ודעת קהל - החוג לתקשורת פוליטית, תואר מוסמך, האוניברסיטה העברית בירושלים.

אבסטרקט

Q1     באיזה אופן מעצבת התקשורת את המסגור בסיקור על מאבק הגז?

H1   עורכי TheMarker נוקטים במספר פרקטיקות לעיצוב המסגור בסוגיית הגז בנרטיב בהיר ומוטה.

הכתבות נבחרו פי הכותרות הבולטות ביותר ב-TheMarker, התואמות למסגור הנצפה  ועוסקות במאבק הגז.

הממצאים העלו כי המסגור מורכב מנרטיב של אזרחים אשר נשדדים על ידי טייקוני הגז המונעים מתאבת בצע ומקורבים לעטיני השלטון. המסגור מנצל את חוסר ההבנה של הציבור בנושא מורכב ומנסה להשפיע על דעת הקהל, הסבור שיש לו את הזכות לקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות בגיבוש המדיניות. על רקע חשש זה, גורלה של  מדינת ישראל עלול להיות מוכרע על ידי פופוליזם.

כששואלים את האמריקאי מה אתה רוצה והוא משיב לשכן יש אוטו חדש ממש מצוחצח מבריק עם 400 כ"ס ו-600 ק"מ לשעה - אני רוצה אוטו כזה. הצרפתי אומר שלשכן יש מרתף יין עם יינות הכי טובים בעולם - אני רוצה אותו מרתף והבולשביק השיב: לשכן יש פרה גדולה שמנה שנותנת 30 ליטר חלב, אז אני רוצה שהיא תמות. זו הגישה של שלי יחימוביץ, דה מרקר וזהבה גלאון בנושא הכלכלה וגז ספציפי.

  (אביגדור ליברמן, TheMarker)

בדיחה זו טומנת בחובה התייחסות למקרה של מסגור תקשורתי, כאשר במסגרתה טען יו"ר מפלגת ישראל ביתנו שישנה השתלטות פופוליסטית של השיח הציבורי-כלכלי בנושא הגז הטבעי, מהצד השמאלי במפה הפוליטית-חברתית, בראשות ח"כ שלי יחימוביץ' ממפלגת העבודה, יו"ר מפלגת מרץ זהבה גלאון, ועיתון TheMarker.

באיזה אופן מעצבת התקשורת את המסגור הנוכחי בסיקור של מאבק הגז ותהליכי גיבוש המתווה בין שותפויות הגז לממשלת ישראל?

העיתון TheMarker משתמש במסגור ברור וחד, הטומן בחובו נרטיב שלפיו עורכי העיתון משמשים ככלבי השמירה של הדמוקרטיה, ומביאים לקורא את כל האמת שהוא צריך לדעת. לכאורה חושף העיתון בפני הקורא את מפת האינטרסים במערך ה"הון שלטון עיתון". הבעיה העולה מכאן היא, שכל ניסיון לדחות את הטענות של העיתונאים ומצדדי המאבק החברתי, נענה בעוינות קשה. למשל כאן:

בכדי למנוע השתלטות טוטליטארית של אג'נדה אחת על השיח הציבורי, יש לאפשר פלורליזם מלא על מנת להגן על הדמוקרטיה במתכונת ליברלית ולא במתכונת של "עריצות הרוב". כדי שזה יקרה, חשוב ליצור מחנה נגדי דרך אמצעי התקשורת ודרך האקדמיה בתחום חקר התקשורת.

סקירה זו תעסוק בבחינה ביקורתית של המסגור בתקשורת, דרך מקרה הבוחן של מאבק הגז אשר הגיע לשיאו בחודשים האחרונים, מאז התפטרותו המתוקשרת של הממונה על ההגבלים העסקים, דיוויד גילה. העיתון TheMarker נבחר כמדגם מחקרי מייצג לבחינת המסגור הייחודי לעיתון זה. לאחר תיאור מהותו של המסגור בספרות המחקרית, המאמר יתאר את הרקע ליצירת הנרטיב הטמון במסגור המיוחד של TheMarker ואז יפרק לגורמים את הפרקטיקות של עורכי העיתון, אשר מעצבים את המסגור של ה"הון שלטון עיתון". לאחר מכן תיבחן ההשפעה של שיח הגז על דעת הקהל בחודשים האחרונים.

מסגור – תאוריה

מסגור הוא האופן שבו בוחרים העורכים או העיתונאים להציג את המציאות שאותה הם מסקרים. המסגור כולל אלמנטים של עיצוב נרטיבי, בחירת נקודות מבט, בחירה סלקטיבית של ז'רגון קבוע וליהוק דמויות מפתח קבועות, שעליהן יואר הספוט תחת פרופיל דמות מוגדר וברור, כגון "המושיע" או "הרשע". המטרה במסגור היא לקחת נושא סבוך ורב מימדי ולרדד אותו לכדי נרטיב פשוט וחד ממדי בו יש "טוב" אל מול "רע" (Scheufele, 1999).

מסגור הוא תגובה טבעית של התקשורת לסדר היום הציבורי (Agenda setting hypothesis). במקור, תיאוריית קביעת סדר היום הציבורי הקלאסית נחשבת, לדעת חוקרים בני זמננו, לרעיון ספקולטיבי או היוריסטי על מנת להניח תשתית למודל תיאורטי מקיף, לפיה העורכים כותבים לכאורה על פי צו השעה. מחקר אמפירי שערך נלסון, טען כי למרות שהרעיון של מסגור המושפע מסדר היום הציבורי הוא חשוב, למסגור יש נטייה להשפיע על דעת קהל בכך שהוא מדגיש ערכים מסוימים, עובדות ושיקולים אחרים, כשהוא מעניק רלוונטיות גדולה יותר, לכאורה, מאשר היה נותן לו היה נבחר מסגור אחר. נלסון מצא במחקרו כי מידת הבולטות (Salience) של נושא מסוים משחקת תפקיד משני יותר בהשפעה על דעת הקהל, מאשר ממדי המסגור והאופן שבו הוא מעוצב (Scheufele, 2000). לא משנה כמה תבליט התקשורת את סוגיית הגז, האופן בו הסוגיה מעוצבת נרטיבית, היא אשר תשפיע יותר על גיבוש הדעה.

"שוד הגז הגדול" – הרקע שהוביל למסגור סביב סוגית הגז

ללא ספק מדובר בנושא סבוך ביותר. כדי להבינו באופן מלא ומעמיק נדרשת הבנה מסוימת בתורת המימון, והכרת המדיניות הממשלתית בתחום משק האנרגיה. כך ניתן להבין את ההשלכות של שינוי רטרואקטיבי של תנאי ההסכם בין חברות הגז לממשלה ואת חוסר היציבות הרגולטורית שאפיינו את הפיאסקו של הגז, עד רגע החתימה על המתווה בתחילת יולי 2015. כדי להיות מסוגל להבדיל בין עובדות למיתוסים, נדרש תחקיר בן חודשיים וכתיבת סקירה היסטורית ממצה. רק אחר כך ניתן לגבש עמדה על המתווה, שמתחשבת בכל הנסיבות שהובילו לחתימתו.

(קישור לסקירה כוללת שכתבתי עבור עיתון מידה).

אחד המרכיבים החשובים במשק הגז הסבוך הוא טכנולוגיית  LNG המאפשרת ניוד הגז על ידי הפיכתו לנוזל דרך צינורות מיוחדים המיועדים לכך, זאת מפני שהגז אינו מסוגל לעבור מעצמו במצב הצבירה שלו. בדיוק כך משמשת התקשורת כLNG-   אשר מעבירה את המידע המעורפל והמסתורי כגז על ידי הפיכתו למידע בעל מצב צבירה אותו ניתן לראות, לחוש, להבין ולהפעיל כלפיו שיפוט ערכי וקוגניטיבי לקראת עמדה בנוגע למדיניות הפעולה .כמו שהגז הטבעי הוא המפתח להצלחתה של ישראל כמעצמת האנרגיה במזרח התיכון, כך המידע הפך להיות כלי פוליטי יעיל עבור כל האליטות המשמשות כפיונים במאבק בין כל האינטרסים השונים של התנועות החברתיות, מפלגות בכנסת (אשר חלקן נאבקות על תמיכה ציבורית לקראת הפריימריז בקרוב), ארגוני שמאל מחו"ל, פעילים חברתיים הנלחמים על עולם טוב יותר, ואולי, ביודעין או לא, מבקשים לצבור לעצמם הון פוליטי או חברתי. התקשורת, על ערוציה השונים, היא זו שמחליטה להבליט את הסוגיה לקדמת הבמה והיא זו שבוחרת באיזה נרטיב להשתמש. יש לציין כי המאבק של הארגונים החברתיים מתנהל עוד משנת 2013 בסיוע חברות יחסי ציבור, אשר דאגו לקדם את הנושא בתקשורת, אך רק עתה הנושא זכה לתהודה בתקשורת והשפעותיו על דעת הקהל ניכרות דרך השיח הציבורי ברשתות החברתיות ובמידת הבולטות של הנושא. כל זאת התאפשר בזכות המסגור, שקיבל צורה ברורה ועזה מאז התפטרותו של דיוויד גילה.

מסגור ההון – שלטון – עיתון של TheMarker

הדיון הציבורי בנוגע למדיניות הגז הטבעי סובל מבלבול בין עובדות לדעות, מדמוניזציה של הצדדים לוויכוח ומפנטזיות פרועות ולא מבוססות בכל הנוגע לתרומה הפוטנציאלית של הגז לאיכות חייהם של אזרחי מדינת ישראל. (אורי כץ, הארץ).

כמו אביגדור ליברמן, המצוטט בתחילת הסקירה, כך גם עיתונאים, כלכלנים, פוליטיקאים, ומומחים בתחום האנרגיה, מאמינים כי רוב אמצעי התקשורת נוקטים בטון דמגוגי ומעבירים דיסאינפורמציה תוך ניצול החולשה של צרכני התקשורת, בשל חוסר היכולת שלהם להבין או לעכל מידע מורכב (Jerit et al, 2006).  TheMarkerהוא גוף התקשורת הבולט ביותר בעיצוב נרטיב צבעוני ובולט, אשר נוקט עמדה חד משמעית כנגד "ברוני הגז". אבי בר אלי הוא העיתונאי המוביל את סוגיית הגז ואחד הראשונים אשר החלו לאמץ את הנרטיב, אותו בנו ארגוני המחאה כ"צדק חברתי" ו"מגמה ירוקה" עוד קודם, והלבישו אותו כחלק מהמסגור. אחריו הצטרפו גיא רולניק ואיתן אבריאלי.

מתודה

נעשתה סקירה ביקורתית על מדגם סלקטיבי של מספר כתבות מתוך TheMarker מאז התפטרותו של הממונה על ההגבלים העסקיים, דיוויד גילה. תחילת הדגימה החלה מהכותרת "אינני יכול עוד", הכוללת את המכתב המלא שכתב עם התפטרותו. הכתבות של אבי בר אלי, גיא רולניק ואיתן אבריאלי בנושא הגז שימשו כיחידות ניתוח איכותני. בוצע ניתוח הפרקטיקות של עורכי המסגור דרך קטגוריזציה של הכותרות לארבעה סוגים: ליהוק הדמויות הקבועות בנרטיב, בולטות סמנטית על ידי שימוש בטרמינולוגיה של שוד או גזל, התייחסות של התנגדות או נטרול טענות הנגד על ידי שיוכן לצד ה"רעים" ודיון מטא תקשורתי על ידי חשיפת תאוריית ההגמוניה, מאת הוגי הדעות של אסכולת פרנקפורט.

1. ליהוק– הטוב, הרע והלוביסטים.

"הרע"– יצחק תשובה מחזיק ב-15% מהאחזקות של מאגרי הגז. לאחר שמקזזים ממנו את המס, נותר לו רק 5% מהרווח. כ-85% מהאחזקות על המאגרים מוחזקים על ידי משקיעים שונים וחסכונות הפנסיה של הציבור הרחב. חרף עובדה זו, נוח לבחור בטייקון בעל העבר של הסדרי חוב שנויים במחלוקת, וללהק אותו כדמות שכולנו אוהבים לשנוא: "הטייקון ללא מעצורים". בעוד שהמחאה החברתית מציירת אותו כבעל המונופול הבלעדי ש"חומס" מכלל הציבור את הכסף והגז, TheMarker מתייחס אליו כבעל ההון, העומד בראש הפירמידה, בהתאם לנרטיב ההון שלטון.

"הלוביסט" – ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו הוא הלוביסט הגדול ביותר של דלק ונובל: "איך הפך נתניהו למגן של דלק ונובל". כלומר, הרעיון לפיו נתניהו פועל לשם קידום הכלכלה הישראלית אינו יכול להיות בכלל אופציה. על פי המסגור, ראש ממשלת ישראל הוא בהכרח שליחם של "הרעים". בר אלי אינו חוסך בכותרות שלו בסופרלטיבים תיאוריים על התנהלותו של ראש הממשלה, דרך העלילה הנאמנה למסגור "ההבטחה החשאית והאבסורדית של נתניהו למונופול הגז".

"הטוב"- יוסף לנגוצקי כבעל הסימוכין האמין ביותר במאבק הגז. התקשורת מציגה את יוסף לנגוצקי, גיאולוג אשר היה מעורב בגיוס משקיעים לטובת פיתוח מאגר גז בהיתרי מתן ומיכל (לימים מאגר תמר, הנקרא על שם בתו), בתור אבי תגליות הגז. גיאולוגים אחרים, ביניהם הגיאולוג איתן אייזנברג, מבעלי חברת רציו, טענו שהוא "מתהדר בנוצות לא לו". התחקיר שנעשה עבור סקירה זו מצא כי ככל הנראה יוסף לנגוצקי אינו אבי תגליות הגז. דבר זה אינו מפריע למערכת TheMarker להציגו כבר אסמכתא המחזק את יחסי הכוחות, שהמסגור מציג בליהוק שכזה. במקום לצטט את דברי שר האנרגיה בכותרות, העדיפו העורכים לצטט את לנגוצקי, שמבטל את דבריו כ"שטויות שזה לא יאמן".

בעקבות התחקיר, בו נמצא השער של פרוספקט תמר עליו הייתה רשימה של כל הגיאולוגים אשר היו מעורבים במיפוי תמר, לא נמצא שמו של לנגוצקי. פרסמתי מכתב פתוח אל התנועה לאיכות השלטון (כתגובה על הטענה שלנגוצקי הוא אבי תגליות הגז ולא יצחק תשובה). כתגובה, פרסם לנגוצקי מכתב גינוי בו הוא מאשים את יריבו, איתן אייזנברג, ואותי, כמנסים להשחיר את שמו וכשליחים מטעם יצחק תשובה. הסימוכין היחיד שסיפק למעמדו כאבי התגליות, היה תצהיר עליו חתם אצל הממונה על ההגבלים העסקים ב-2014.

במבט מאקרו על כלל ערוצי התקשורת, ניתן להגיד שהפנים הייצוגיות ביותר במאבק הגז הן של הח"כ שלי יחימוביץ', המייצגת את ה"טוב" הנלחם נגד שודדי הגז. בניגוד לעיתונים אחרים אשר היו עשויים להעניק לה בולטות רבה יותר, כאן הסיקור לגביה נעשה בצניעות.

2. שימוש בטרמינולוגיה של גזל או שוד

התקשורת אימצה בחום את הרעיון שהגז שייך לכולנו, למרות שמדובר בשיפוט אידיאולוגי המבוסס על עמדת המתבונן על ציר פוליטי-כלכלי. יש כאן פניה לרגש - תחושת הגזל. גם אם הקורא אינו בקיא בסוגיה ואינו בעל אג'נדה פוליטית, די לומר לו "גונבים ממך" על מנת לגרום לו לעמוד על המשמר, לנקוט עמדה בסוגיה והכי חשוב – לעקוב אחר התפתחות העלילה בסדרת "שוד הגז הגדול" של TheMarker. האסטרטגיה החשובה ביותר בתורת השכנוע היא זיהוי האינטרסים של הקהל, והניסיון לענות עליהם. בכותרת של גיא רולניק, "נתניהו מוליך אתכם שולל. עשרות מיליארדים עלולים להיגזל מאתנו ומילדנו", מעניק רולניק לקורא תחושה שהוא משרת את האינטרסים שלו בכך שהוא מזהיר אותו, לכאורה, מהגזל הגדול.

3. התקפת נגד לביקורת על המסגור

נקיטת עמדה כלפי המתווה, תוך התנגדות לביקורת אשר התחילה להתגבש כנגד המסגור:

"זה לא פופוליזם, הסדר הגז פשוט גרוע" כאן בר אלי מבהיר חד משמעית בכותרות כי ההסדר גרוע. במידה והקורא חסר הידע לא יודע האם המתווה הוא טוב או רע, המסגור מחליט במקומו. את המתווה הוא מכנה בהקדמה לכותרת בצבע אדום דרמטי "הסכם כניעה: כך התקפלה ממשלת ישראל מול מונופול הגז". לפי מסגור זה, לא יתכן שהממשלה ניהלה משא ומתן שקול אלא היא פשוט "נכנעה" מול "הברונים השודדים", כי זה הכוח שיש לטייקונים על הממשלה. אולי ההפך הוא הנכון?

בנוסף, העיתון בוחר "לצלוב" את אביגדור ליברמן לאחר שהשמיע את דעתו בנוגע למתווה, דעה שאינה מתיישבת עם המסגור. לפיכך, מתפרסמת ידיעה בעלת הכותרת מלאת הפאתוס "הקשר ההיסטורי החם בין ליברמן למונופול הגז". העיתון מנסה לנטרל את טיעון הנגד של ליברמן על ידי חשיפת העמדה שלו על ציר ההון שלטון עיתון.

דוגמא אחרונה בקטגוריה זו היא הכותרת המתריסה "במשרד החוץ שתו נפט?" בכותרות המשנה, כתב אבי בר אלי לפני ימים ספורים:

 בנייר העמדה של משרד החוץ היה מצפה הקורא להיתקל בניסוחים מקצועיים וזהירים - נמצאו תחזיות בומבסטיות מצוצות מהאצבע.

4. מסגור מטא תקשורתי

הפרקטיקה המעניינת ביותר שנקט העיתון, קשורה במוניטין העקבי של גיא רולניק וחבריו למערכת בתור "חושפי האליטות". באופן אירוני, הפכו העורכים של "לוחמי ההון שלטון עיתון" לאליטת תקשורת בפני עצמה. הפרקטיקה שלהם מבוססת על דיון מטא-תקשורתי שמקורו בתיאוריות קלאסיות, אולי אף מיושנות (אם כי עדיין רלוונטיות), בחקר התקשורת. תיאוריות אלה עוסקות באליטות ובאינטרסים של בעלי העיתון ובמיקום שלהם במפת הבעלות הצולבת של אמצעי התקשורת בישראל, ובקשר שלהם לשלטון (כספי, 2012). מדובר בפרקטיקה מתוחכמת אשר נבנתה לאורך זמן, ומשתמשת בביקורת על ההגמוניה בתקשורת ככלי בפני עצמו, המשרת את המסגור הנוכחי. על מנת להתנגד לקולות המתנגדים למאבק הגז, ואולי אף לנטרל את הטיעונים שלהם, יוכלו העיתונאים מעצבי המסגור להשתמש בקלף תיאוריות ניו מרקסיסטיות, פרי אסכולת פרנקפורט, אלתוסר וגרמשי, כאשר יטענו שבעל ערוץ התקשורת קשור, במישרין או בעקיפין, ליצחק תשובה. בדוגמא זו, חושף אבי בר אלי את הרטוריקה של מומחה התקשורת דרך "הקרב על הגז- 10 לוקשים שמנסים למכור לכם" לכאורה, של ממשלת ישראל, שלטענתו של בר אלי מדבררת את חברות הגז. המטרה היא להעניק לקורא את התחושה שתפקידו של העיתון לחשוף את הלוקשים שמנסים למכור לציבור, מתוקף היותו "כלב השמירה של הדמוקרטיה".

למסגור הזה יש עמדה ברורה מאוד המתנקזת סביב אמירתו של גיא רולניק:

ברוב תחומי חיינו אין כל תחליף ריאלי לרגולציה. גם הכלכלנים הימנים ביותר יפרצו בצחוק כאשר מישהו ינסה לטעון שאפשר להחליף רגולציה באיזה 'שוק חופשי' דמיוני או בהתקשרות של הפרטים בחברה בחוזים... המקרה של הגז פשוט הרבה יותר: כאן 'הרגולציה' שעיתון זה דורש לראות בשוק האנרגיה היא מהסוג ההפוך. אנחנו רוצים לראות פתרון שיכניס תחרות לשוק. בהיעדר תחרות – או עד שהיא תתפתח לממדים משמעותיים – אנחנו רוצים רגולציה ובעיקר מבנה שהמונופול לא יוכל להשתלט עליו. אנחנו רוצים למנוע מצב שבו מונופול פרטי קובע מחירים וכמויות, מחליט למעשה כיצד ייראה שוק האנרגיה ודוחק מתחרים החוצה ממנו. כך שבפעם הבאה שמוכרים לכם עוד תיאוריה על רגולציה, בולשביזם, סוציאליזם וקפיטליזם, תבדקו היטב מי עומד מולכם. ברוב המקרים, תמצאו שזו קבוצת אינטרסים שרוצה לשמור על מעמדה וכוחה.

על פי רציונל זה נשאלת השאלה, איזו קבוצת אינטרסים עומדת מאחורי מערכת TheMarker ומהו הכוח והמעמד שהיא מבקשת לשמר? האם מדובר בניסיון נואש של המוציא לאור, עמוס שוקן, להציל את מערכת הארץ (כש-TheMarker היא חלק ממנה) לאור הירידה במכירות בשנים האחרונות, על ידי בניית מסגור סקסי, דרמטי, בעל אמינות וכושר שכנוע גבוה המרחיב את טווח קהל היעד הרגיל של העיתון?  או שמא מדובר בכוונות טובות של אנשים המאמינים שהם לוחמים למען שינוי? אם המטרה שלהם היא רגולציה, מדוע אם כן הם מתנגדים למתווה אשר מגדיר ומייצב את הרגולציה על משק הגז ומפציר בבעלי האחזקות לוותר על חלק מאחזקותיהם במאגרי תמר, כריש ותנין, על מנת לפרק את המונופול?

השפעת שיח הגז על דעת קהל

מסתבר שכל תמצות של הנושא לנצח יכלול לפחות 3500 מילים שבמהלכן נאבד את ההכרה פעמיים, ולפחות שתי פסקאות שהמילה היחידה שנבין בהן היא "לווייתן". וזה עוד לפני שמנסים להתיר את סבך האינטרסים הסבוך האופף את מקור הטקסט ואיזה סיבוב הוא בדיוק מנסה לעשות עלינו. אז איך משיגים דעה שלא תהיה צפויה ואוטומטית מתוקף היותנו שמאלנים, ימנים, עשירים או לא מחוברים? בהנחה שלא לגיטימי לגבש דעה על סמך הסרטון הכי מושקע - איך נדע מי דופק אותנו יותר?  (נטע חוטר, מאקו)

אמירתה של חוטר, לאחר שנתקלה בלא מעט מאמרים ופוסטים בפייסבוק אשר סותרים זה את זה, מהווה חדשות טובות עבורנו. המשמעות העולה מכך היא שישנם שני צדדים למטבע, ולא כל צרכני התקשורת מושפעים לטובת המסגור של TheMarker. נשאלת השאלה, האם כל צרכני התקשורת נמנעים מהבעת עמדה, בידיעה שהם אינם מבינים בסוגיה?

בסקר שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה, עלה כי 63% אינם מבינים את פרטי ההסכם. גם בחדשות ערוץ 2 נערך סקר לפיו עלה כי 44% מהמשיבים אינם מבינים את פרטי ההסכם ועוד 27% אינם מכירים את ההסכם. לעומת זאת, 35% ממשיבי הסקר חושבים שיש להכריע בסוגיית הגז על ידי משאל עם. נשאלת השאלה, כיצד יתכן שכוח ההצבעה בנושא כה סבוך, הדורש הבנה מקצועית, יוטל על אנשים שלא בקיאים בסוגיית הגז?

כאן טמונה הסכנה של הדמוקרטיה – סכנת עריצות הרוב. גורלה של ישראל עלול להיות מוכרע על ידי פופוליזם.

על כך הגיב קונסטנטין בלוז, סגן יושב ראש רשות הגז הטבעי במשרד האנרגיה, בפייסבוק:

תוצאות משאל העם תלויות ביצירתיות השקרים שיציגו הצדדים. בינתיים 'המתנגדים' מובילים בשקרים באופן מוחלט - הם הצליחו להחדיר לראשם של אזרחים שאילולא תשובה, היו מחלקים להם את כספי הגז ברחובות... כל הנימוקים על זה שהגז מהווה סה"כ 0.5% מהתוצר, שהכנסות בעלי המאגר בתוך חשבון החשמל של אזרח ממוצע הן פחות מ-10% ושעל מנת שלווייתן, תנין וכריש יפותחו ויהיה פיתוח נוסף בתמר, מישהו צריך להשקיע כ-40 מיליארד ש"ח ב-4 השנים הקרובות. ואם המדינה 'תלאים' אותם - אז היא תצטרך להוציא את זה מתקציבי החינוך, הבריאות, הביטחון ועוד. כיוון שאת זה קשה למכור לציבור, אז גם מצדדי המתווה יצטרכו להמציא שקרים משלהם.

כשמדובר בסוגיות מורכבות מדי להבנה עבור צרכן התקשורת הממוצע, הפיתוי עבור עורכי ערוצי התקשורת למסגר לכדי נרטיב רדוד הוא גדול. הבעיה עולה כאשר הנרטיב הזה נתפש כאמת אובייקטיבית אשר דוחה כל ניסיון להציג נרטיב אחר. גם כאן, TheMarker אינו מהסס להשתמש בסקרי דעת קהל על מנת לגזור מכך אמירה על "הון שלטון":

התשובות השגויות של הציבור לשאלה האם הגז כבר זורם הן ללא ספק תוצאה של המסרים של חברות הגז ושל הפוליטיקאים.

מסקנות ודיון

ההשלכות של הטיית המידע לטובת צד אחד בלבד, כמו בסוגיית הגז, עלולות להיות מסוכנות עבור הליברליזציה של הדמוקרטיה הישראלית, כאשר מן הציבור נמנעים מידע או פרשנות שונה מזו של הזרם המרכזי. אותו הציבור, אשר 35% (לפי מדגם מייצג בסקר של ערוץ 2) ממנו חושב שהוא זה, שאמור להכריע בסוגיית הגז.

קיטוב של קבוצות המתבטאות בהצגת כתבות ונתונים סותרים, מאפשר לצרכני תקשורת להטיל ספק במה שהם קוראים ולהחליט האם הם נמנעים מהבעת דעה, חוקרים את הנתונים בכוחות עצמם (משימה לא פשוטה כלל ועיקר) או בוחרים לנקוט בעמדה על ידי אימוץ הפרשנות של מוביל דעה השייך למחנה האידיאולוגי שלהם, כמו נחמיה שטרסלר עבור אנשי הימין הכלכלי או אור-לי בר לב עבור השמאל. הפתרון מכאן הוא לאמץ ולהשלים עם העובדה שמאחורי כל גוף תקשורת עומדים אינטרסים ויש לאפשר להם חופש ביטוי מלא. לא די להגן על הדמוקרטיה, אלא לשמור עליה ליברלית*, ולשם כך יש לאפשר תחרות חופשית בין כל ערוצי התקשורת ולהקל על כניסת מתחרים חדשים (בעלי אינטרסים שונים ומגוונים). המטרה בסופו של דבר היא לאפשר פלורליזם בין הדעות, האינטרסים וכלל האליטות השונות – האמת, תהיה אשר תהיה, צפה בתווך של ההתנגשות בין האינטרסים.

מגבלות והצעות למחקר המשך

ראשית יש צורך למפות את המסגור באופן סטטיסטי בעזרת ניתוח תוכן כמותני, הבוחן את הייצוג הנרטיבי של יצחק תשובה וסוגיית הגז באמצעי התקשורת השונים, ולבדוק את מידת ההסכמה בין שופטים שונים על ידי מבחני מהימנות. המגבלה הראשונה היא ההנחה שבחינת מפת האינטרסים לנצח תהיה בגדר ספקולציה. כשמנסים לחקור סיבות למסגור לא ניתן לגזור אמירה או סיבה אחת וחד משמעית שהובילה למסגור כפי שהוא, בשל העובדה שאינטרסים רבים מאוד טמונים בסוגיית הגז בתוך סביבת תקשורת, שכבר אינה כה ברורה כמו בתמונה שמציגה התאוריה האקדמית בתחום התקשורת. אנו נמצאים בעידן שבו המודל העסקי של רוב ערוצי התקשורת, עיתונים בפרט, מבוסס על תקציבי מדיה (קנייה פרוגרמטית של חבילות פרסום על ידי מפרסמים שונים), על פיתוח אלגוריתמים דיגיטליים שמושתלים בתוך התוכן במגזיני און ליין שנועדו "לצבוע" את הגולשים ולשמש את המפרסמים לשם בניית קהל יעד רלוונטי. כלומר, המודל הקלאסי של מרשל מקלוהן, "בעל המאה הוא בעל הדעה", הוא ככל הנראה מודל מיושן. כיום, המחקר התקשורתי חייב להתייחס לחלקו האקטיבי של צרכן התקשורת בעידן הדיגיטלי, ביחסי הגומלין בינו לבין אמצעי התקשורת והמפרסמים. אין במסקנה זו שלילה של תיאוריות ההגמוניה הקלאסיות, הטוענות שהאינטרסים השולטים הם של בעלי ההון, אך יש בה כדי לומר שכבר אין די בהן.

מגבלה נוספת של מחקר זה היא מידת ההיקף שלו. לא התאפשר במסגרת זו לחקור את סוגיית הגז מתוך קונטקסט תרבותי רחב יותר, הקשור לתופעה ההולכת וגדלה של שנאת העשירים הבאה לידי ביטוי באמצעי התקשורת בארץ ובעולם, בייחוד בעשור האחרון עם עליית הפופולריות שבעיסוק בנושא אי-השוויון בשיח החברתי, האקדמי והתקשורתי. באשר לישראל, מדובר בתופעה ההולכת וגדלה מאז המחאה החברתית ב-2011 – התקשורת מאמצת את נקודת המבט של האזרח הנאנק תחת עול יוקר המחייה, אל מול הטייקונים שככל הנראה הרוויחו על חשבונו (תספורות). במחקר האקדמי, יש מקום לעוד חוקרים שיחקרו באופן ביקורתי ואמפירי את היחס העוין כלפי יזמים כיצחק תשובה, אשר יכול בקלות לייצג את הנרטיב של היזם שהקים את האימפריה שלו מאפס. האם כל עשיר הוא "קפיטליסט חזירי"? האם האשמה לגבי הסדרי החוב של המדינה צריכה להיות מוטלת עליו או על המדינה, אשר חוקיה מאפשרים לו זאת?  חמור מכך, האם התסיסה נגד עשירי הארץ עלולה להוביל למהפכה אלימה אשר עלולה להוביל, בטווח הארוך, לסוגי משטר שחלקנו היינו מעדיפים לשכוח?

יש לעודד מחקרי תוכן כמותניים של ייצוג הטייקונים באמצעי התקשורת, ניסויים בהטיות פסיכולוגיות, וסקרים בדעת קהל שיבחנו את העמדות של הציבור כלפי מוקדי כוח ובעלי השפעה. קיטוב בגישות ערכיות של החוקרים יעודדו בחינה של זוויות מבט שונות ומגוונות, הנובעות משיפוט ערכי. יש צורך להטיל ספק בפרדיגמות המיושנות. הדרך היחידה לעורר ספק היא לעודד פלורליזם של כמה תפישות עולם.

 _____________________-

Chandler, D. (2000). Marxist media theory.On Line Publishing.

Entman, R. M. (2007). Framing bias: Media in the distribution of power. Journal of communication, 57(1), 163-173.

Jerit, J., Barabas, J., &Bolsen, T. (2006).Citizens, knowledge, and the information environment. American Journal of Political Science, 50(2), 266-282.

Scheufele, D. A. (2000). Agenda-setting, priming, and framing revisited: Another look at cognitive effects of political communication. Mass Communication & Society, 3(2-3), 297-316.

Scheufele, D. A. (1999). Framing as a theory of media effects. Journal of communication, 49(1), 103-122.

 תודה מיוחדת לאמיר פוסטר על הליווי והייעוץ המקצועי בתחום משק הגז ותורת המימון.

---

*דמוקרטיה ליברלית שואפת לתת ביטוי לכל קבוצות המיעוט ולהגן על זכויותיהן ועל צרכיהן מבלי לתת להחלטות הרוב לבוא על חשבון רצונות המיעוט (הייג והרופ, 2011).