התקשורת VS ניסים חדד, האמנם?

בשבוע שעבר ביהמ"ש העליון התיר את פרסום פרוטוקול הדיונים במשפטו של ניסים חדד.

הרכב השופטים, שזיכה את הנאשם לאחר שנחשד כי ביצע מעשה סדום בפעוט, קיבל באופן חלקי את הערעור של העיתונאי רביב דרוקר, שישדר כתבת תחקיר בנושא בתוכנית "המקור"

עכשיו קצת רקע...
(נכתב עבור קורס "תקשורת ותהליכי אכיפת החוק" במסגרת לימודי תואר שני בתקשורת פוליטית, האוניברסיטה העברית)

בפברואר 2012 פעוט בן כשנה וחצי הובא על ידי אמו לבית החולים כשהוא סובל ממספר חבלות, וביניהן שני קרעים בפי הטבעת שלו. האם העידה כי בבוקר אותו יום, הפעוט נמצא למשך פרק זמן מסוים בהשגחתו הבלעדית של בן זוגה, בחדר הכושר המצוי בבניין שבו הוא מתגורר – ולפי דבריה, הפעוט חזר כשהוא סובל מהחבלות האמורות. בשל כך, בן הזוג, איש עסקים בשם ניסים חדד, נעצר, הואשם והורשע בביצוע מעשה סדום בפעוט.

על פי העדויות של חדד והאם, בלילה שבין הימים 18.2.2012-17.2.2012, האם והפעוט לנו בדירתו של חדד, כשכל השלושה ישנים יחדיו במיטה אחת. בבוקר המחרת, כאשר השלושה התעוררו, חדד נטל את הפעוט, האכיל אותו וצפה עמו בטלוויזיה במשך כרבע שעה עד עשרים דקות, בעוד האם נותרה במיטה. כאשר האם הצטרפה אל חדד והפעוט, חדד הציע כי השלושה ייצאו לאכול ארוחת צהריים במסעדה. האם הסכימה להצעה זו, והוא התקשר לנהגו האישי  ותיאם עמו כי יגיע אל הבית בין השעות 11:30-11:00. בשלב זה, האם ביקשה להתארגן לקראת היציאה, שיועדה לשעה 12:00 בצהריים, חדד ירד עם הפעוט לחדר הכושר המצוי בקומת המרתף של הבניין. בכל הנוגע לאירועים אשר אירעו משעת הגעתו של חדד עם הפעוט אל חדר הכושר, ניטשת בין הצדדים מחלוקת עובדתית חריפה אשר תפורט בהמשך, והיא מושא הערעור בעליון. ואולם, אין מחלוקת כי מעט לפני השעה 18:00 באותו יום, הובא הפעוט אל חדר המיון בבית החולים "שניידר" בפתח-תקווה, כשהוא חבול קשות בפי טבעתו. החבלות כללו שני קרעים בפי הטבעת, וקרע של הספינקטר (Sphincter) החיצוני – שהוא השריר הסוגר את פי הטבעת. בנוסף, זוהה על לחיו השמאלית של הפעוט שפך דם תת-עורי (Contusion). הצוות הרפואי בבית החולים שניידר חשד כי חבלותיו של הפעוט הן תוצאה של פגיעה מינית, בין היתר נוכח דבריה של האם, ועקב כך הפעוט הועבר לחדר 4 בבית החולים "וולפסון" בחולון, שהוא חדר בדיקות מיוחד, המיועד לבדיקה והערכה במקרים בהם קיים חשד לתקיפה מינית (חדר 4). הפעוט נבדק בחדר 4 ופגיעותיו תועדו על ידי רופא מהמכון לרפואה משפטית. לאחר מכן, הוא הועבר לחדר ניתוח, שם הוא הורדם, הקרעים בפי טבעתו נתפרו, והוא נותר באשפוז במשך כשישה ימים. למרבה המזל, הודות לטיפול הרפואי המיידי לו זכה הפעוט, לא נגרם לו נזק פיזי בלתי הפיך.

           במקביל לטיפול בפעוט, תוחקרה האם, ובשעה 23:11 לערך, ניסים חדד נעצר בחשד כי הוא זה אשר פגע בפעוט. ביום 28.2.2012 הוגש נגד חדד כתב אישום לבית המשפט המחוזי, אשר ייחס לו את ביצוען של עבירת מעשה סדום ועבירת חבלה בפעוט. על פי הנטען בכתב האישום, בשעה 10:35 לערך ביום 18.2.2012 בעת שהאם התקלחה בדירתו של חדד, הוא הוביל את הפעוט לחדר הכושר. בשלב כלשהו, כאשר חדד והפעוט היו לבדם בחדר הכושר, הוא אחז בחוזקה בפיו של הפעוט באמצעות כף ידו – וזאת כדי למנוע ממנו את האפשרות לצעוק – ואז החדיר את איבר מינו או חפץ קשיח אחר לפי טבעתו של הפעוט. חדד כפר בכך שביצע בפעוט מעשה סדום והכחיש את הטענה כי החבלות בפי הטבעת של הפעוט נגרמו כתוצאה ממעשיו.

בפתח הכרעת דינו מיום 27.11.2013, בית המשפט המחוזי הטעים כי בין הצדדים אין מחלוקת בדבר הפגיעות שנגרמו לפעוט, וכי גדר המחלוקת ביניהם נוגעת לשלוש סוגיות: מהו מנגנון הגרימה לפגיעותיו של הפעוט; מתי נגרמו פגיעות אלה; ומיהו זה אשר גרם להן. לאחר שסקר את העובדות שאינן שנויות במחלוקת, בית המשפט עמד על כך שראיות המאשימה בתיק הן ראיות נסיבתיות, וכי אין ראיה ישירה כלשהי לכך שחדד ביצע מעשה סדום בפעוט. לפיכך, ובהתאם להלכה הפסוקה, בית המשפט המחוזי בחן תחילה כל אחת מהראיות הנסיבתיות בנפרד, וקבע אילו ממצאים עובדתיים ניתן לבסס עליהן.

על יסוד מכלול הראיות המפורטות שבחן, בית המשפט המחוזי מצא כי הוכח מעבר לספק סביר כי הפעוט ירד לחדר הכושר עם חדד כשהוא בריא, וחזר כשהוא חבול בפי הטבעת. מאחר שהסבריו של חדד ביחס לאירועים בחדר הכושר ובדירה נדחו, ומשנמצא כי המנגנון שבו נגרמו החבלות הוא חדירה של עצם קהה – אף שלא ניתן היה לקבוע האם העצם הקהה הוא איבר מין או חפץ אחר – בית המשפט המחוזי קבע כי המסקנה המתחייבת היא שחדד ביצע מעשה סדום בפעוט. על כן, בית המשפט המחוזי הרשיע את חדד בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בית המשפט המחוזי השית על ניסים חדד עונש של 17 שנות מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים נוספים.

בדצמבר 2015, חל הדיון הראשון בבית המשפט העליון בנוגע לערעור גזר דינו של ניסים חדד. העליון, בהרכב השופטים סלים ג'ובראן, יצחק עמית ומני מזוז, בחן מחדש את טענות המערער, אשר לטענתו, כי לאורך פרשת ההגנה, בית המשפט המחוזי "נטש" את תפקידו הניטרלי והציג לעדי ההגנה שאלות רבות אשר, לדידו, חרגו מגדר שאלות הבהרה והיוו חקירה נגדית קטגוריאלית ועוינת. לבסוף, לעמדת המערער, מחדלי החקירה בעניינו פגעו בהגנתו ללא תקנה, באופן המחייב, לשיטתו, את ביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק, ולחלופין את זיכויו מהעבירות המיוחסות לו.

ביהמ"ש העליון, ברוב דעות, זיכה את חדד מחמת הספק מביצוע מעשה סדום בפעוט בן שנה וחצי. מחומר הראיות – הנסיבתי – עולים ספקות שונים, אשר בהצטברותם יוצרים ספק סביר בדבר התקיימותה של התזה המפלילה, לפיה המערער תקף מינית את הפעוט בשעה שהיה עימו בחדר הכושר.

לגישת השופט ג'ובראן אין די במסכת הראייתית הקיימת כדי לבסס במידה הנדרשת את המסקנה הלכאורית לפיה המערער ביצע מעשה סדום בפעוט. לשיטתו, מחומר הראיות עולים ספקות שונים, אשר בהצטברותם יוצרים ספק סביר בדבר התקיימותה של התזה המפלילה, לפיה המערער תקף מינית את הפעוט בחדר הכושר. בנוסף לקביעה הנ"ל כי לא ניתן לבסס ממצא עובדתי בדבר מצבו של הפעוט לאחר היציאה מחדר הכושר וכי כתמי הדם אינם יכולים לשמש ראיה נסיבתית עצמאית, הצביע השופט ג'ובראן על נסיבות נוספות, המחזקות לשיטתו קיומו של ספק סביר בענייננו והם: בראש ובראשונה, מראהו של הפעוט בסרטוני מצלמות האבטחה דקות ספורות לאחר היציאה מחדר הכושר אינו מתיישב עם התזה המפלילה. החסר העובדתי ביחס לפרק הזמן שבו האם שהתה עם הפעוט בבית הוריה לאחר שעזבה את דירת המערער מעצים את הספק האמור; העדרם של סימנים כלשהם בדפוסי אישיותו של המערער לכך שקיימות אצלו נטיות פדופיליות בכלל, ונטיות אינפנטופיליות בפרט; העדרם של ממצאים פורנזיים כלשהם על גופם של המערער והפעוט, למעט כתמי הדם, וזאת חרף הפציעות הקשות שנגרמו לפעוט; העובדה כי לא נמצא על ידי גורמי החקירה חפץ כלשהו אשר ייתכן כי באמצעותו בוצע המעשה. כן העלה השופט ג'ובראן תמיהות לגבי האפשרות שמדובר במעשה מתוכנן ולגבי הבחירה לבצע את המעשה בחדר הכושר.

נוכח מסקנות אלו, נותר אצל השופט ג'ובראן הספק שמא ייתכן כי פגיעותיו של הפעוט לא נגרמו כתוצאה ממעשה מיני, אלא במנגנון עלום כלשהו אשר טיבו לא הוברר. כפועל יוצא מכך, יש להורות על זיכויו של המערער מהעבירות המיוחסות לו מחמת הספק, ולהורות על שחרורו מבית המאסר לאלתר. השופט מזוז הצטרף למסקנה כי יש לזכות את המערער מחמת הספק בעוד שהשופט עמית, בדעת מיעוט, עמד כי יש להשאיר את גזר דינו של חדד על כנו.

הודגש על ידי בית המשפט העליון כי אין באמור לעיל כדי "לטהר" את המערער מהחשדות כלפיו לביצוע הפגיעה בפעוט. אולם, נוכח קיומו של תרחיש חלופי סביר, הרי שגם אם התרחיש החלופי הוא בעל סבירות נמוכה, עדיין הוא מחייב את זיכויו של הנאשם, שכן לתרחיש חלופי זה יש עיגון בחומר הראיות, בניסיון החיים ובחוות דעת מומחים שהעידו, ואין מדובר בתרחיש תיאורטי ספקולטיבי בעלמא.[1]

תפקיד התקשורת בפרשה

הבעיה בהבנת פרשות על רקע אלימות מינית, היא בעיה של תוצר חברתי. שכן רוב האנשים יש ניסיון מגוון ממקור ראשון עם פשע, ואנו נשענים על מקורות אחרים של מידע עבור הרבה מהידע שלנו בנוגע אליו. אחד המקורות החשובים ביותר הוא התקשורת. הסיקור והייצוג התקשורתי של פשעי מין משפיע על איך אנשים תופסים את הבעיה.  על ידי הצגת תמונות מיוחדות של המציאות התקשורת מסייעת בהעלאת הנושא לשיח הציבורי . אין קשר הכרחי, לעומת זאת, בין מה מוצג בתקשורת לבין מה שקורה בעולם האמיתי (CHermak, 1994).

בראשית שנות האלפיים הביקורת על סגנון סיקור המשפט בתקשורת ,נעלמה כמעט לחלוטין מפסקי הדין. עם זאת, לשיא חסר תקדים בהיקף הביקורת ובחריפותה הגיעו בכתיבתם שופטים שדנו במשפטים מתוקשרים בשנים 2008-2006. הביקורת בפסקי דין אלה מופנית כלפי שלוש תופעות:
1. הפגיעה בחזקת החפות של חשודים בעברות שחשפה התקשורת. 
2.  הסקת מסקנות משפטיות מוקדמות בתקשורת בהתבסס על חלקים מחומר הראיות הנדון במשפט המתנהל במקביל. 
3. הפעלת לחץ תקשורתי על השופטים לפסוק בהתאם לציפיות התקשורת המדווחת.

פרשת חדד עוררה דיון ציבורי רב המבוסס בעיקר על המידע שהציבור שאב מהתקשורת. במאמר זה, נעמוד על ההבדלים המהותיים בסיקור התקשורתי של חדד במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, לעומת הסיקור בתקופת הדיון במהלך הערעור בבית המשפט העליון. יבחנו ההיבטים הנרטיביים, המילוליים והמוסריים העולים בכל אחד מסוגי המסגור השונים. כמו כן, יצוינו שני היבטים אתיים שהסוגיה הזו מעוררת לדיון: ראשית, קביעת חפותו של הנאשם על ידי התקשורת לפני ואחרי פסיקת בית המשפט. שנית, מה הם ההשלכות האתיות והפרקטיות של התנהלות המשפט בדלתיים סגורות (סוביודיציה).

הסיקור בפרשה

הסיקור הראשוני החל עם מעצרו של איש העסקים ניסים חדד תחת הכותרות הבאות: "יצאתי איתו והוא אנס את הילד הקטן שלי", "מנתחו של הפעוט שנאנס: איך בן אדם יכול?", "את מי את מכניסה הביתה?", "איש העסקים ניסים חדד הורשע במעשה סדום בפעוט בן שנה וחצי", "מעשה מבחיל: גבר הורשע בביצוע מעשה סדום בפעוט בן שנה וחצי".   כותרת נוספת מנענע 10 חורצת למעשה את אשמתו: "תושב ת"א אנס את בנה בן השנה וחצי של זוגתו: מכתבי האישום החמורים אי פעם בתחום".

ניתוח התוכן של כל הכתבות הללו הציגו תמונה של אדם שהוא אינו אדם אלא השטן או שד מתועב. הפרשה עוררה אי נוחות רבה מאוד (לטענתו של רביב דרוקר בפוסט מאוחר יותר שפירסם ב2015) היות ומדובר בעבירת מין החמורות ביותר בהיסטוריה המשפטית בעולם המערבי ב200 שנה האחרונות (לדברי השופטים בעליון).

פרופ' פרנסיס סרור מבית החולים וולפסון ניתח את הפעוט בן השנה וחצי, שבן זוגה לשעבר של אמו נאשם כי ביצע בו מעשה סדום. "כשראיתי אותו לא האמנתי שאדם מסוגל לעולל דבר כזה לילד קטן. הפחד ניכר עליו, כאב הלב לראות את תגובותיו"[2]

"זעקות השבר של האם, אשר העידה כיצד נאלצה לחזות בבנה הסובל על לא עוול בכפו, מהדהדות באוזני, ומנגד - אדישותו המופגנת של הנאשם, שניסה לשכנענו כי התינוק גרם לנזקו במו ידיו או לחילופין שאמו עשתה את המעשים, בעת שטיפלה בו לאחר שחזר עמו מחדר הכושר לדירתו", נכתב.[3]

הנאשם לא בחל בהסברים, תיאוריות ותירוצים, אך לא עלה בידו לעורר ספק בלבנו, כי את המעשה המבחיל עשה לתינוק האומלל בעצמו, סיכם בית המשפט את החלטתו"[4]

בנוסף לטון המחמיר כלפי אישיותו של הנאשם, נקט המסגור בטון שמציג את הראיות כחד משמעיות המוכיחות מעל כל צל של ספק באשמתו של חדד: "הוכח בראיות שאינן משתמעות לשני פנים כי הנאשם ירד לחדר הכושר עם תינוק בריא וחזר עם פעוט חבול קשות בפי הטבעת", נכתב בהכרעת הדין"[5]

לעומת זאת, הסיקור בתקופת הערעור בעליון ב2016 כלל את הכותרות הבאות: "ניסים חדד: ישבתי על משהו שלא עשיתי, עברתי גיהנום", "דרמה בבית המשפט העליון: שוחרר גבר שהורשע במעשה סדום בתינוק", "הורשע באונס תינוק, ריצה מאסר וזוכה: מי יחזיר לי את השנים?", "אחותו של ניסים חדד, שזוכה מאונס תינוק: אנחנו כל כך מאושרים, הצדק יוצא לאור", "ניסים חדד: המדינה גמרה אותי, האסירים אמרו עליי קדיש". בנוסף, פורסמה כתבת טלויזיה (תחקירו של עומרי אסנהיים) שהציגה ראיה חדשה אשר לא הוצגה בבית המשפט המחוזי, לפיו בוצע מחדל בתהליך החקירה בניהול הממצאים הפותולוגיים. בתוכנית זו, התראיינה הסניגורית של חדד, עינת גלוסר, ואמרה כי אם היה להם את הממצא הזה במחוזי, הם היו עשויים להביא לזיכויו של חדד. הראיה, אשר הוקרנה בערוץ 2 בטרם פרסום גזר דינו של חדד בעליון, נדחתה על סף על ידי השופט ג'ובראן (כפי שמצטייר מפסק הדין עצמו) בטענה כי לשיטתו לא בוצע דבר חריג במהלכי החקירה הפותולוגית, חרף האופן שבו הצטייר הדבר בתוכנית. 

ממצא מעניין שעלה, אשר יש לתת עליו את הדעת היה טור הדעה של עורך הדין הנודע, אביגדור פלדמן, תחת הכותרת "הבוקר שבו נהפכת לאנס תינוקות". בטור הדעה שלו, מציג פלדמן תרחיש בו נפל הנאשם קורבן למערכת אשר שיתפה פעולה כדי לסגור עליו ולהוכיח את אשמתו. מבחינתו, אין כאן שום ספק כי חדד חף מפשע, חרף הניגוד החריף בין הטור לבין נוסח פסק הדין

התיק לא מסתיים עד שהגברת "הספק הסביר" שרה. אבל הגברת לא שרה מעצמה. האיש החל את המשפט אשם כשד. רק בעזרתו המסורה של עורך הדין יורם שפטל הצליח להוכיח מעבר לספק סביר, כי אינו אשם, כי הוא לא אונס תינוקות בשבת בבוקר, כי הוא לא מפלצת[6].

מדובר למעשה במקרה היותר חריף משורה של ציטוטים שונים בתקשורת המציגים את חדד כאדם שנפל קורבן למערכת. בנוסף, התקשורת מחוייבת למצוא אשם כדי למכור סיפור. כאן האשם היה מערכת האכיפה והמשפט, דרך ציון החומרה של מחדלי החקירה הרשלניים במשטרה. הן מערכת המשפט והן התקשורת העבירה ביקורת על מחדלי החקירה אשר ככל הנראה גרמו לעוול גדול לאדם שעשוי להיות חף מפשע, או בצד השני של המטבע, גרמו לכך שמפלצת מסוכנת יצאה לחופשי, תוך סיכון ליצירת קורבנות נוספות בעתיד.  

מתוך התיאור המפורט של חוויותיו הקשות בבית הכלא, מתאר חדד בראיון למעריב:

אך עננה מרחפת תדיר מעל ראשו של חדד. הוא אינו יודע אם אי פעם יוכל לשוב להיות מי שהיה לפני אותו בוקר שבת. הוא נעזר בכדורים ("בחיים לא השתמשתי ולא חשבתי שאצטרך") כדי להתאזן נפשית. את האמון בבני אדם, לדבריו, הוא איבד לחלוטין. תופס מרחק בטוח, מסרב להיפתח. גם האמון ברשויות החוק נעלם ("המדינה גמרה אותי, יצאתי מהקבר, קברו אותי. מי יחזיר לי את השנים שהייתי בכלא על לא עוול בכפי"). [7]

לדיון...

כשאדם חסר פניות קורא [8] את הכותרות בעניין חדד ב2012-2013 ניתן להניח כי הוא עשוי לגזור בעצמו את דינו של חדד כאנס מתועב. לעומת זאת, כשאדם חסר פניות קורא את הכותרות ב2016, במיוחד לאחר שחרורו בעליון, ניתן להסיק כי מדובר באדם חף משפע אשר נעשה לו עוול חמור עקב מחדלי חקירה חמורים במשטרה (ואולי אף במכון הפתולוגי). חרף ניסיונה של התקשורת לצבוע את הפרשה במונחים של שחור לבן, נדרשת קריאה מדוקדקת ומעמיקה מאוד בפסק הדין של בית המשפט העליון, במיוחד את חוות דעתו של השופט ג'ובראן, כדי להבין כי שאלת אשמתו של ניסים חדד היא בגדר "החתול של שרדינגר". דהיינו, הוא אשם וחף מפשע בעת ובעונה אחת. הראיות ה"מוכיחות" את אשמתו של חדד הן נסיבתיות בלבד ועומדות באופן שיוויוני מול הראיות המוכיחות לכאורה, כי הוא לא יכל לעשות דבר כזה (אף הן ראיות נסיבתיות בלבד).

יש כאן דילמה: התקשורת אינה יכולה להרשות לעצמה את המצב הקוונטי העולה מהפרשה. היא חייבת להחליט מיהו הקורבן ומיהו ה"רע" בסיפור. בתחילה הצטייר חדד כזאב הרע, בעוד שהאם והתינוק היו הקורבנות. לאחר מכן, חדד היה הקורבן, כשהזאב הרע הוא מערכת האכיפה.

לעומת זאת, במערכת המשפט, התופסת את עצמה כדמוקרטיה ליברלית, התפיסה היא שכאשר יש ספק "מעל לסביר" בהוכחת אשמתו של אדם, עדיף לשאת את הרעיון כי עבריין מסתובב חופשי ברחוב מאשר שאדם חף מפשע ישב בכלא על לא עול בכפו.

יצוין, כי לצד הוראות החוק קובעים תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות ותקנון האתיקה החדש של רשות השידור הוראות בנושא זה. לפי הוראות אלה על העיתונים והעיתונאים לכבד את ההנחה שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע אלא אם כן נמצא אשם בדין, ובכיסוי המשפט הפלילי יש להקפיד על האיזון בדיווח ואין לנסות להשפיע על תוצאות המשפט. ההוראות בעניין זה בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות רחבות יותר מההוראות בתקנון רשות השידור. תקנון האתיקה של הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו אינו עוסק בנוהלי דיווח על הליכים משפטיים, ואולם חברות החדשות מקבלות על עצמן את הנהלים הקבועים בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות (פלג, 2012).

חשוב לציין, שבין ההרשעה במחוזי ועד לזיכוי בעליון, פורסמו "על אש קטנה" סדרת כתבות מעטה וטורי דעה אשר העלו ספק בשאלת ההרשעה של ניסים חדד. כתב "עובדה", עומרי אסנהיים - שפרסם בדצמבר 2015 תחקיר על הרשעתו של חדד, שבו הציג חומרים קשים שהראו על סילוף ובידוי ראיות במכון לרפואה משפטית שהוסתר על ידי הפרקליטות מהשופטים.

גם בכתבה ששידרנו וגם אצל דרוקר - והמאמרים החשובים שהוא פרסם על הסיפור הזה – זה לא היה פשוט לפרסם כאלה דברים על אדם שהורשע פה אחד באונס של תינוק. היו לנו הרבה התלבטויות לפני שידור התחקיר ב'עובדה', זה פשע שאי אפשר להעלות על דל השפתיים. אבל בסוף החלטנו שהחומרים שקיבלנו לתחקיר היו ראויים לפרסום, בין אם ניסים חדד אנס את התינוק או אם הוא זכאי. מה שקיבלנו היה חומר עיתונאי משמעותי וחשוב (וציבורית הוא היה מאוד חשוב) כי היה ברור שהמידע נעלם מעיני השופטים במחוזי ומסנגוריו של חדדמ.[9]

לאחר הרשעתו של חדד, פרשן חדשות 10, רביב דרוקר, פרסם מספר רשומות בבלוג שלו והתייחס לסימני השאלה שעלו אצלו.

האיש הורשע, שלושה שופטים, אבל זה לא מסתדר לי בראש הסיפור הזה...לא מצאו שום אינדיקציות לסטיות שלו, למשיכה לילדים, פתאום זה התפרץ ב–17 הדקות האלה בחדר הכושר? חדד יגיש ערעור. אני מקווה שביהמ"ש העליון יהיה פתוח דיו לחרוג ממנהגו והתעסק גם בראיות. שלא נישאר עם הספק הזה.[10]

פרסומים על ההליכים המשפטיים הם מימושו של עקרון פומביות הדיון, שהוא כלל יסוד במשטרים דמוקרטיים. במקביל, סיקור המשפט בתקשורת מממש את זכות הציבור לדעת על ההליכים המתנהלים בבתי המשפט. זכות הציבור לדעת מבטיחה ביקורת ציבורית על פעולתם של בתי המשפט. ביקורת זו היא תנאי לאמון הציבור בהם. עקרון פומביות המשפט קיבל בשנת 1998 ביטוי חקיקתי נוסף בחוק חופש המידע. 
אלא שאף כי פומביות המשפט היא עקרון יסוד, תחולתו אינה מוחלטת. סעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] מסמיך כל שופט לקיים דיון בדלתיים סגורות, ובכך לאסור לחלוטין כל פרסום על המתרחש בו, במקרים הבאים: סכנה לביטחון המדינה, פגיעה ביחסי חוץ עם מדינה זרה, הגנה על הקטין, הגנה על מתלוננים בעברת מין, ענייני אישות (לרבות אימוץ), סגירת הדלתיים מטעמים שהדיון הפומבי עלול להרתיע עֵד ממתן עדות חופשית, חקירת סיבות מוות ודיון בבקשה לצווי ביניים ולצווים זמניים. דיונים בעניינים אלה מתקיימים לעתים, מטעמי נוחות, בלשכת השופט, אך הם נחשבים דיונים בדלתיים סגורות  (פלג, 2012).

הדיונים במשפטו של חדד התנהלו בדלתיים סגורות והדבר היווה את מוקד הביקורת של דרוקר:

אם פרוטוקול הדיון בבית המשפט ייחשף, אז לפחות נוכל לנהל דיון רציני בהרשעה הזאת. לא, אני לא חושב שצריך להחליף את בית המשפט בדעת הקהל הציבורית, ממש לא, אבל אני כן בטוח שתשומת לב ציבורית עוזרת לבתי משפט להיות יותר חדים, יותר יסודיים ויותר מעמיקים בפסיקותיהם וזה ממש משפט שמצריך תשומת לב מוגברת.[11]

עקרון הסוב־יודיצה (משמעות הביטוי הלטיני — "במהלך משפט") קובע: לא יפרסם אדם דבר על עניין התלוי ועומד בבית המשפט אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו. בעניין פלילי ייראה עניין כתלוי ועומד בבית המשפט משעה שהוגשה לבית המשפט באותו עניין בקשה למתן צו מעצר, או משעה שהוגשו כתבי אישום ועד לסיום ההליכים. איסור הפרסום אינו חל על פרסום ידיעה בתום לב על דבר שנאמר או שאירע בישיבה פומבית של בית המשפט.

המקרה הזה הוא תעודת עניות למערכת המשפט שלא נתנה לנהל דיון תקשורתי נורמלי בסיפור הזה. אנחנו מאוד רצינו לפרסם פרוטוקולים של המשפט כבר לפני שנתיים וחצי, והגשנו עתירה נגד הפרקליטות. רצינו שאנשים ייחשפו לראיות – כי זה תיק שאי אפשר לנהל בו דיון על ראיות. אבל, בית המשפט לא התיר את זה בנימוק מופרך של סוביודיצה. בכל תיק של עבירות מין תמיד יש חיסיון על פרטי הקורבן, אבל נותנים לך פרטים כדי שתוכל לנהל דיון – פה, אי אפשר היה לכתוב במפורש את כל הספקות שהיו במקרה הזה.[12]

על פי ממצאי מחקרה של ד''ר ענת פלג, הרוב המוחלט של השופטים המכהנים היו נחרצים בהתנגדותם להכנסת מצלמות לבית המשפט מחשש לתגבור היסוד הדרמתי, עד כדי פגיעה בכבוד בית המשפט. שופטת בכירה בבית משפט השלום אמרה: "זה יהפוך את המשפט ל'פארסה', ל־reality show,  לתהליך התערטלות שאינו עולה בקנה אחד עם שקיפות. בנוגע לאי-חשיפת הפרוטוקלים, אסנהיים סבור כי צריך היה לפרסם אותם, עם שמירה על צנעת הפרט של הקורבן.

דווקא בית משפט שהיה בטוח בצדקתו ובטוח שלקח את ההחלטה הנכונה היה פותח את הדלתות בדיון הזה. היה צריך לפתוח את הדיון כך שניתן יהיה לקרוא את הדברים ולשדר אותם, מבלי לפגוע בתינוק כמובן. בעיני, מי שלא פותח את הדיון ומונע חשיפה של חומר שיש לו חשיבות ציבורית - צריך לפחות להיחשד כמי שיש לו מה להסתיר.[13]

ממצאי המחקר של פלג מראים כי האתוס השיפוטי הפורמלי ביחס לתקשורת עדיין חזק בישראל יותר מאשר במדינות מערב אחרות. כל השופטים הביעו התנגדות לראיונות ולשיחות רקע עם העיתונאים ולהכנסת מצלמות לאולם הדיונים. אולם השופטים סבורים כי "מדיניות הריחוק" מהתקשורת כשלה, והם תומכים בקיום כנסי עבודה קבוצתיים משותפים עם העיתונאים. במחקר התגלה כי על אף ההשפעות החזקות המיוחסות לתקשורת, לא מסתמנת קריאה לצנזורה עליה ולהגבלתה בחוק. ההסתייגות מהחייאת אכיפת איסור הסוב־יודיצה רבה, והשופטים בישראל מעדיפים פתרון במישור האתי ולא הפלילי (פלג, 2012)

כדי לסכם את שתי הסוגיות שהועלו כאן, סקירת הפערים במסגור לאורך תקופה (וחריצת דינו של הנאשם) ואי חשיפת הפרוטוקולים של המשפט, לאור הממצאים בעבודה זו, עולה כי הפערים היו עשויים להצטמצם אילו לציבור היתה גישה מוגבלת במידת מה (כדי להגן על זהות הקורבן) לדיוני המשפט ולראיות הרבות שהוצגו, יתכן כי העיתונות החוקרת לא היתה מתרשלת בעבודתה על ידי סיקור מעמיק יותר של הראיות, ובעיקר בנוגע לסוגיית המחדל במהלכי החקירה, אשר אמורה להיות בלב הביקורת התקשורתית. בנוסף, הסיקור של מהלכי המשפט היו עשויים להביא את השופטים להקפדה יתרה של עבודתם, בטרם היו חורצים במחוזי את גזר דינו של אדם אשר סוגיית חפותו לוטה בערפל.

כאמור,  העליון הותיר לפרסום חלק מפרוטוקולים של משפט חדד. פרסום פרוטוקול עדותו של נסים חדד יסויג בכך שלא יחשפו פרטים הפוגעים בפרטיות האֵם וכי יותר פרסום פרוטוקול העדויות של מנהל האחזקה והשכנה בלא חשיפת שמם. מנגד, לא יוּתר פרסום עדותה של אֵם הפעוט ולא יותר פרסום קלטות שמע המתעדות את העדויות. כל זאת במסגרת דיון בערעורים הדדיים שהוגשו על ידי המדינה, העיתונאי רביב דרוקר וחדשות ערוץ 10. השופט מזוז קבע כי דין הערעורים להתקבל באופן חלקי. בפתח הדברים התייחס השופט מזוז להתנגשות בין האינטרסים הנוגדים בסוגיה והזכיר כי עקרון פומביות הדיון הוא עקרון חוקתי יסודי בשיטתנו, שבבסיסו כמה תכליות עיקריות ובהן זכות הציבור לדעת, חופש הביטוי, חופש העיתונות, חיזוק האמון במערכת המשפט והצורך לאפשר ביקורת ציבורית על התנהלות רשויות השלטון. יחד עם זאת, כמו עקרונות יסוד חשובים אחרים גם עיקרון פומביות הדיון אינו עקרון מוחלט אלא יחסי, ולכן הוא עשוי לסגת מפני זכויות ואינטרסים חשובים אחרים.

---

[1] פס''ד עליון, ע''פ 2697/14 ניסים חדד נגד מדינת ישראל. (שופטים: ס' ג'ובראן, י' עמית ומ. מזוז).

[2] Ynet, 10.4.12

[3] הארץ, 27.11.2013

[4] נענע 10, 27.11.2013

[5] וואלה! 27.11.2013

[6] אביגדור פלדמן ב"הארץ", 12.9.2016

[7] מעריב. 28.10.2016

[8] על סמך התגובות בכל אחת מהכתבות נדגמו וסיקרת השיח במדיה החברתית

[9] וואלה! 6.9.16

[10] הבלוג של רביב דרוקר, 20.3.2014

[11] הבלוג של רביב דרוקר. 18.11.2015

[12] וואלה! 6.9.16

[13] וואלה! 6.9.16

מיתוס הברונים השודדים בישראל 2015: ניתוח המסגור התקשורתי בדה-מרקר, דרך מקרה בוחן של מאבק הגז

 סקירה אמפירית זו נכתבה במסגרת הקורס תקשורת ודעת קהל - החוג לתקשורת פוליטית, תואר מוסמך, האוניברסיטה העברית בירושלים.

אבסטרקט

Q1     באיזה אופן מעצבת התקשורת את המסגור בסיקור על מאבק הגז?

H1   עורכי TheMarker נוקטים במספר פרקטיקות לעיצוב המסגור בסוגיית הגז בנרטיב בהיר ומוטה.

הכתבות נבחרו פי הכותרות הבולטות ביותר ב-TheMarker, התואמות למסגור הנצפה  ועוסקות במאבק הגז.

הממצאים העלו כי המסגור מורכב מנרטיב של אזרחים אשר נשדדים על ידי טייקוני הגז המונעים מתאבת בצע ומקורבים לעטיני השלטון. המסגור מנצל את חוסר ההבנה של הציבור בנושא מורכב ומנסה להשפיע על דעת הקהל, הסבור שיש לו את הזכות לקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות בגיבוש המדיניות. על רקע חשש זה, גורלה של  מדינת ישראל עלול להיות מוכרע על ידי פופוליזם.

כששואלים את האמריקאי מה אתה רוצה והוא משיב לשכן יש אוטו חדש ממש מצוחצח מבריק עם 400 כ"ס ו-600 ק"מ לשעה - אני רוצה אוטו כזה. הצרפתי אומר שלשכן יש מרתף יין עם יינות הכי טובים בעולם - אני רוצה אותו מרתף והבולשביק השיב: לשכן יש פרה גדולה שמנה שנותנת 30 ליטר חלב, אז אני רוצה שהיא תמות. זו הגישה של שלי יחימוביץ, דה מרקר וזהבה גלאון בנושא הכלכלה וגז ספציפי.

  (אביגדור ליברמן, TheMarker)

בדיחה זו טומנת בחובה התייחסות למקרה של מסגור תקשורתי, כאשר במסגרתה טען יו"ר מפלגת ישראל ביתנו שישנה השתלטות פופוליסטית של השיח הציבורי-כלכלי בנושא הגז הטבעי, מהצד השמאלי במפה הפוליטית-חברתית, בראשות ח"כ שלי יחימוביץ' ממפלגת העבודה, יו"ר מפלגת מרץ זהבה גלאון, ועיתון TheMarker.

באיזה אופן מעצבת התקשורת את המסגור הנוכחי בסיקור של מאבק הגז ותהליכי גיבוש המתווה בין שותפויות הגז לממשלת ישראל?

העיתון TheMarker משתמש במסגור ברור וחד, הטומן בחובו נרטיב שלפיו עורכי העיתון משמשים ככלבי השמירה של הדמוקרטיה, ומביאים לקורא את כל האמת שהוא צריך לדעת. לכאורה חושף העיתון בפני הקורא את מפת האינטרסים במערך ה"הון שלטון עיתון". הבעיה העולה מכאן היא, שכל ניסיון לדחות את הטענות של העיתונאים ומצדדי המאבק החברתי, נענה בעוינות קשה. למשל כאן:

בכדי למנוע השתלטות טוטליטארית של אג'נדה אחת על השיח הציבורי, יש לאפשר פלורליזם מלא על מנת להגן על הדמוקרטיה במתכונת ליברלית ולא במתכונת של "עריצות הרוב". כדי שזה יקרה, חשוב ליצור מחנה נגדי דרך אמצעי התקשורת ודרך האקדמיה בתחום חקר התקשורת.

סקירה זו תעסוק בבחינה ביקורתית של המסגור בתקשורת, דרך מקרה הבוחן של מאבק הגז אשר הגיע לשיאו בחודשים האחרונים, מאז התפטרותו המתוקשרת של הממונה על ההגבלים העסקים, דיוויד גילה. העיתון TheMarker נבחר כמדגם מחקרי מייצג לבחינת המסגור הייחודי לעיתון זה. לאחר תיאור מהותו של המסגור בספרות המחקרית, המאמר יתאר את הרקע ליצירת הנרטיב הטמון במסגור המיוחד של TheMarker ואז יפרק לגורמים את הפרקטיקות של עורכי העיתון, אשר מעצבים את המסגור של ה"הון שלטון עיתון". לאחר מכן תיבחן ההשפעה של שיח הגז על דעת הקהל בחודשים האחרונים.

מסגור – תאוריה

מסגור הוא האופן שבו בוחרים העורכים או העיתונאים להציג את המציאות שאותה הם מסקרים. המסגור כולל אלמנטים של עיצוב נרטיבי, בחירת נקודות מבט, בחירה סלקטיבית של ז'רגון קבוע וליהוק דמויות מפתח קבועות, שעליהן יואר הספוט תחת פרופיל דמות מוגדר וברור, כגון "המושיע" או "הרשע". המטרה במסגור היא לקחת נושא סבוך ורב מימדי ולרדד אותו לכדי נרטיב פשוט וחד ממדי בו יש "טוב" אל מול "רע" (Scheufele, 1999).

מסגור הוא תגובה טבעית של התקשורת לסדר היום הציבורי (Agenda setting hypothesis). במקור, תיאוריית קביעת סדר היום הציבורי הקלאסית נחשבת, לדעת חוקרים בני זמננו, לרעיון ספקולטיבי או היוריסטי על מנת להניח תשתית למודל תיאורטי מקיף, לפיה העורכים כותבים לכאורה על פי צו השעה. מחקר אמפירי שערך נלסון, טען כי למרות שהרעיון של מסגור המושפע מסדר היום הציבורי הוא חשוב, למסגור יש נטייה להשפיע על דעת קהל בכך שהוא מדגיש ערכים מסוימים, עובדות ושיקולים אחרים, כשהוא מעניק רלוונטיות גדולה יותר, לכאורה, מאשר היה נותן לו היה נבחר מסגור אחר. נלסון מצא במחקרו כי מידת הבולטות (Salience) של נושא מסוים משחקת תפקיד משני יותר בהשפעה על דעת הקהל, מאשר ממדי המסגור והאופן שבו הוא מעוצב (Scheufele, 2000). לא משנה כמה תבליט התקשורת את סוגיית הגז, האופן בו הסוגיה מעוצבת נרטיבית, היא אשר תשפיע יותר על גיבוש הדעה.

"שוד הגז הגדול" – הרקע שהוביל למסגור סביב סוגית הגז

ללא ספק מדובר בנושא סבוך ביותר. כדי להבינו באופן מלא ומעמיק נדרשת הבנה מסוימת בתורת המימון, והכרת המדיניות הממשלתית בתחום משק האנרגיה. כך ניתן להבין את ההשלכות של שינוי רטרואקטיבי של תנאי ההסכם בין חברות הגז לממשלה ואת חוסר היציבות הרגולטורית שאפיינו את הפיאסקו של הגז, עד רגע החתימה על המתווה בתחילת יולי 2015. כדי להיות מסוגל להבדיל בין עובדות למיתוסים, נדרש תחקיר בן חודשיים וכתיבת סקירה היסטורית ממצה. רק אחר כך ניתן לגבש עמדה על המתווה, שמתחשבת בכל הנסיבות שהובילו לחתימתו.

(קישור לסקירה כוללת שכתבתי עבור עיתון מידה).

אחד המרכיבים החשובים במשק הגז הסבוך הוא טכנולוגיית  LNG המאפשרת ניוד הגז על ידי הפיכתו לנוזל דרך צינורות מיוחדים המיועדים לכך, זאת מפני שהגז אינו מסוגל לעבור מעצמו במצב הצבירה שלו. בדיוק כך משמשת התקשורת כLNG-   אשר מעבירה את המידע המעורפל והמסתורי כגז על ידי הפיכתו למידע בעל מצב צבירה אותו ניתן לראות, לחוש, להבין ולהפעיל כלפיו שיפוט ערכי וקוגניטיבי לקראת עמדה בנוגע למדיניות הפעולה .כמו שהגז הטבעי הוא המפתח להצלחתה של ישראל כמעצמת האנרגיה במזרח התיכון, כך המידע הפך להיות כלי פוליטי יעיל עבור כל האליטות המשמשות כפיונים במאבק בין כל האינטרסים השונים של התנועות החברתיות, מפלגות בכנסת (אשר חלקן נאבקות על תמיכה ציבורית לקראת הפריימריז בקרוב), ארגוני שמאל מחו"ל, פעילים חברתיים הנלחמים על עולם טוב יותר, ואולי, ביודעין או לא, מבקשים לצבור לעצמם הון פוליטי או חברתי. התקשורת, על ערוציה השונים, היא זו שמחליטה להבליט את הסוגיה לקדמת הבמה והיא זו שבוחרת באיזה נרטיב להשתמש. יש לציין כי המאבק של הארגונים החברתיים מתנהל עוד משנת 2013 בסיוע חברות יחסי ציבור, אשר דאגו לקדם את הנושא בתקשורת, אך רק עתה הנושא זכה לתהודה בתקשורת והשפעותיו על דעת הקהל ניכרות דרך השיח הציבורי ברשתות החברתיות ובמידת הבולטות של הנושא. כל זאת התאפשר בזכות המסגור, שקיבל צורה ברורה ועזה מאז התפטרותו של דיוויד גילה.

מסגור ההון – שלטון – עיתון של TheMarker

הדיון הציבורי בנוגע למדיניות הגז הטבעי סובל מבלבול בין עובדות לדעות, מדמוניזציה של הצדדים לוויכוח ומפנטזיות פרועות ולא מבוססות בכל הנוגע לתרומה הפוטנציאלית של הגז לאיכות חייהם של אזרחי מדינת ישראל. (אורי כץ, הארץ).

כמו אביגדור ליברמן, המצוטט בתחילת הסקירה, כך גם עיתונאים, כלכלנים, פוליטיקאים, ומומחים בתחום האנרגיה, מאמינים כי רוב אמצעי התקשורת נוקטים בטון דמגוגי ומעבירים דיסאינפורמציה תוך ניצול החולשה של צרכני התקשורת, בשל חוסר היכולת שלהם להבין או לעכל מידע מורכב (Jerit et al, 2006).  TheMarkerהוא גוף התקשורת הבולט ביותר בעיצוב נרטיב צבעוני ובולט, אשר נוקט עמדה חד משמעית כנגד "ברוני הגז". אבי בר אלי הוא העיתונאי המוביל את סוגיית הגז ואחד הראשונים אשר החלו לאמץ את הנרטיב, אותו בנו ארגוני המחאה כ"צדק חברתי" ו"מגמה ירוקה" עוד קודם, והלבישו אותו כחלק מהמסגור. אחריו הצטרפו גיא רולניק ואיתן אבריאלי.

מתודה

נעשתה סקירה ביקורתית על מדגם סלקטיבי של מספר כתבות מתוך TheMarker מאז התפטרותו של הממונה על ההגבלים העסקיים, דיוויד גילה. תחילת הדגימה החלה מהכותרת "אינני יכול עוד", הכוללת את המכתב המלא שכתב עם התפטרותו. הכתבות של אבי בר אלי, גיא רולניק ואיתן אבריאלי בנושא הגז שימשו כיחידות ניתוח איכותני. בוצע ניתוח הפרקטיקות של עורכי המסגור דרך קטגוריזציה של הכותרות לארבעה סוגים: ליהוק הדמויות הקבועות בנרטיב, בולטות סמנטית על ידי שימוש בטרמינולוגיה של שוד או גזל, התייחסות של התנגדות או נטרול טענות הנגד על ידי שיוכן לצד ה"רעים" ודיון מטא תקשורתי על ידי חשיפת תאוריית ההגמוניה, מאת הוגי הדעות של אסכולת פרנקפורט.

1. ליהוק– הטוב, הרע והלוביסטים.

"הרע"– יצחק תשובה מחזיק ב-15% מהאחזקות של מאגרי הגז. לאחר שמקזזים ממנו את המס, נותר לו רק 5% מהרווח. כ-85% מהאחזקות על המאגרים מוחזקים על ידי משקיעים שונים וחסכונות הפנסיה של הציבור הרחב. חרף עובדה זו, נוח לבחור בטייקון בעל העבר של הסדרי חוב שנויים במחלוקת, וללהק אותו כדמות שכולנו אוהבים לשנוא: "הטייקון ללא מעצורים". בעוד שהמחאה החברתית מציירת אותו כבעל המונופול הבלעדי ש"חומס" מכלל הציבור את הכסף והגז, TheMarker מתייחס אליו כבעל ההון, העומד בראש הפירמידה, בהתאם לנרטיב ההון שלטון.

"הלוביסט" – ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו הוא הלוביסט הגדול ביותר של דלק ונובל: "איך הפך נתניהו למגן של דלק ונובל". כלומר, הרעיון לפיו נתניהו פועל לשם קידום הכלכלה הישראלית אינו יכול להיות בכלל אופציה. על פי המסגור, ראש ממשלת ישראל הוא בהכרח שליחם של "הרעים". בר אלי אינו חוסך בכותרות שלו בסופרלטיבים תיאוריים על התנהלותו של ראש הממשלה, דרך העלילה הנאמנה למסגור "ההבטחה החשאית והאבסורדית של נתניהו למונופול הגז".

"הטוב"- יוסף לנגוצקי כבעל הסימוכין האמין ביותר במאבק הגז. התקשורת מציגה את יוסף לנגוצקי, גיאולוג אשר היה מעורב בגיוס משקיעים לטובת פיתוח מאגר גז בהיתרי מתן ומיכל (לימים מאגר תמר, הנקרא על שם בתו), בתור אבי תגליות הגז. גיאולוגים אחרים, ביניהם הגיאולוג איתן אייזנברג, מבעלי חברת רציו, טענו שהוא "מתהדר בנוצות לא לו". התחקיר שנעשה עבור סקירה זו מצא כי ככל הנראה יוסף לנגוצקי אינו אבי תגליות הגז. דבר זה אינו מפריע למערכת TheMarker להציגו כבר אסמכתא המחזק את יחסי הכוחות, שהמסגור מציג בליהוק שכזה. במקום לצטט את דברי שר האנרגיה בכותרות, העדיפו העורכים לצטט את לנגוצקי, שמבטל את דבריו כ"שטויות שזה לא יאמן".

בעקבות התחקיר, בו נמצא השער של פרוספקט תמר עליו הייתה רשימה של כל הגיאולוגים אשר היו מעורבים במיפוי תמר, לא נמצא שמו של לנגוצקי. פרסמתי מכתב פתוח אל התנועה לאיכות השלטון (כתגובה על הטענה שלנגוצקי הוא אבי תגליות הגז ולא יצחק תשובה). כתגובה, פרסם לנגוצקי מכתב גינוי בו הוא מאשים את יריבו, איתן אייזנברג, ואותי, כמנסים להשחיר את שמו וכשליחים מטעם יצחק תשובה. הסימוכין היחיד שסיפק למעמדו כאבי התגליות, היה תצהיר עליו חתם אצל הממונה על ההגבלים העסקים ב-2014.

במבט מאקרו על כלל ערוצי התקשורת, ניתן להגיד שהפנים הייצוגיות ביותר במאבק הגז הן של הח"כ שלי יחימוביץ', המייצגת את ה"טוב" הנלחם נגד שודדי הגז. בניגוד לעיתונים אחרים אשר היו עשויים להעניק לה בולטות רבה יותר, כאן הסיקור לגביה נעשה בצניעות.

2. שימוש בטרמינולוגיה של גזל או שוד

התקשורת אימצה בחום את הרעיון שהגז שייך לכולנו, למרות שמדובר בשיפוט אידיאולוגי המבוסס על עמדת המתבונן על ציר פוליטי-כלכלי. יש כאן פניה לרגש - תחושת הגזל. גם אם הקורא אינו בקיא בסוגיה ואינו בעל אג'נדה פוליטית, די לומר לו "גונבים ממך" על מנת לגרום לו לעמוד על המשמר, לנקוט עמדה בסוגיה והכי חשוב – לעקוב אחר התפתחות העלילה בסדרת "שוד הגז הגדול" של TheMarker. האסטרטגיה החשובה ביותר בתורת השכנוע היא זיהוי האינטרסים של הקהל, והניסיון לענות עליהם. בכותרת של גיא רולניק, "נתניהו מוליך אתכם שולל. עשרות מיליארדים עלולים להיגזל מאתנו ומילדנו", מעניק רולניק לקורא תחושה שהוא משרת את האינטרסים שלו בכך שהוא מזהיר אותו, לכאורה, מהגזל הגדול.

3. התקפת נגד לביקורת על המסגור

נקיטת עמדה כלפי המתווה, תוך התנגדות לביקורת אשר התחילה להתגבש כנגד המסגור:

"זה לא פופוליזם, הסדר הגז פשוט גרוע" כאן בר אלי מבהיר חד משמעית בכותרות כי ההסדר גרוע. במידה והקורא חסר הידע לא יודע האם המתווה הוא טוב או רע, המסגור מחליט במקומו. את המתווה הוא מכנה בהקדמה לכותרת בצבע אדום דרמטי "הסכם כניעה: כך התקפלה ממשלת ישראל מול מונופול הגז". לפי מסגור זה, לא יתכן שהממשלה ניהלה משא ומתן שקול אלא היא פשוט "נכנעה" מול "הברונים השודדים", כי זה הכוח שיש לטייקונים על הממשלה. אולי ההפך הוא הנכון?

בנוסף, העיתון בוחר "לצלוב" את אביגדור ליברמן לאחר שהשמיע את דעתו בנוגע למתווה, דעה שאינה מתיישבת עם המסגור. לפיכך, מתפרסמת ידיעה בעלת הכותרת מלאת הפאתוס "הקשר ההיסטורי החם בין ליברמן למונופול הגז". העיתון מנסה לנטרל את טיעון הנגד של ליברמן על ידי חשיפת העמדה שלו על ציר ההון שלטון עיתון.

דוגמא אחרונה בקטגוריה זו היא הכותרת המתריסה "במשרד החוץ שתו נפט?" בכותרות המשנה, כתב אבי בר אלי לפני ימים ספורים:

 בנייר העמדה של משרד החוץ היה מצפה הקורא להיתקל בניסוחים מקצועיים וזהירים - נמצאו תחזיות בומבסטיות מצוצות מהאצבע.

4. מסגור מטא תקשורתי

הפרקטיקה המעניינת ביותר שנקט העיתון, קשורה במוניטין העקבי של גיא רולניק וחבריו למערכת בתור "חושפי האליטות". באופן אירוני, הפכו העורכים של "לוחמי ההון שלטון עיתון" לאליטת תקשורת בפני עצמה. הפרקטיקה שלהם מבוססת על דיון מטא-תקשורתי שמקורו בתיאוריות קלאסיות, אולי אף מיושנות (אם כי עדיין רלוונטיות), בחקר התקשורת. תיאוריות אלה עוסקות באליטות ובאינטרסים של בעלי העיתון ובמיקום שלהם במפת הבעלות הצולבת של אמצעי התקשורת בישראל, ובקשר שלהם לשלטון (כספי, 2012). מדובר בפרקטיקה מתוחכמת אשר נבנתה לאורך זמן, ומשתמשת בביקורת על ההגמוניה בתקשורת ככלי בפני עצמו, המשרת את המסגור הנוכחי. על מנת להתנגד לקולות המתנגדים למאבק הגז, ואולי אף לנטרל את הטיעונים שלהם, יוכלו העיתונאים מעצבי המסגור להשתמש בקלף תיאוריות ניו מרקסיסטיות, פרי אסכולת פרנקפורט, אלתוסר וגרמשי, כאשר יטענו שבעל ערוץ התקשורת קשור, במישרין או בעקיפין, ליצחק תשובה. בדוגמא זו, חושף אבי בר אלי את הרטוריקה של מומחה התקשורת דרך "הקרב על הגז- 10 לוקשים שמנסים למכור לכם" לכאורה, של ממשלת ישראל, שלטענתו של בר אלי מדבררת את חברות הגז. המטרה היא להעניק לקורא את התחושה שתפקידו של העיתון לחשוף את הלוקשים שמנסים למכור לציבור, מתוקף היותו "כלב השמירה של הדמוקרטיה".

למסגור הזה יש עמדה ברורה מאוד המתנקזת סביב אמירתו של גיא רולניק:

ברוב תחומי חיינו אין כל תחליף ריאלי לרגולציה. גם הכלכלנים הימנים ביותר יפרצו בצחוק כאשר מישהו ינסה לטעון שאפשר להחליף רגולציה באיזה 'שוק חופשי' דמיוני או בהתקשרות של הפרטים בחברה בחוזים... המקרה של הגז פשוט הרבה יותר: כאן 'הרגולציה' שעיתון זה דורש לראות בשוק האנרגיה היא מהסוג ההפוך. אנחנו רוצים לראות פתרון שיכניס תחרות לשוק. בהיעדר תחרות – או עד שהיא תתפתח לממדים משמעותיים – אנחנו רוצים רגולציה ובעיקר מבנה שהמונופול לא יוכל להשתלט עליו. אנחנו רוצים למנוע מצב שבו מונופול פרטי קובע מחירים וכמויות, מחליט למעשה כיצד ייראה שוק האנרגיה ודוחק מתחרים החוצה ממנו. כך שבפעם הבאה שמוכרים לכם עוד תיאוריה על רגולציה, בולשביזם, סוציאליזם וקפיטליזם, תבדקו היטב מי עומד מולכם. ברוב המקרים, תמצאו שזו קבוצת אינטרסים שרוצה לשמור על מעמדה וכוחה.

על פי רציונל זה נשאלת השאלה, איזו קבוצת אינטרסים עומדת מאחורי מערכת TheMarker ומהו הכוח והמעמד שהיא מבקשת לשמר? האם מדובר בניסיון נואש של המוציא לאור, עמוס שוקן, להציל את מערכת הארץ (כש-TheMarker היא חלק ממנה) לאור הירידה במכירות בשנים האחרונות, על ידי בניית מסגור סקסי, דרמטי, בעל אמינות וכושר שכנוע גבוה המרחיב את טווח קהל היעד הרגיל של העיתון?  או שמא מדובר בכוונות טובות של אנשים המאמינים שהם לוחמים למען שינוי? אם המטרה שלהם היא רגולציה, מדוע אם כן הם מתנגדים למתווה אשר מגדיר ומייצב את הרגולציה על משק הגז ומפציר בבעלי האחזקות לוותר על חלק מאחזקותיהם במאגרי תמר, כריש ותנין, על מנת לפרק את המונופול?

השפעת שיח הגז על דעת קהל

מסתבר שכל תמצות של הנושא לנצח יכלול לפחות 3500 מילים שבמהלכן נאבד את ההכרה פעמיים, ולפחות שתי פסקאות שהמילה היחידה שנבין בהן היא "לווייתן". וזה עוד לפני שמנסים להתיר את סבך האינטרסים הסבוך האופף את מקור הטקסט ואיזה סיבוב הוא בדיוק מנסה לעשות עלינו. אז איך משיגים דעה שלא תהיה צפויה ואוטומטית מתוקף היותנו שמאלנים, ימנים, עשירים או לא מחוברים? בהנחה שלא לגיטימי לגבש דעה על סמך הסרטון הכי מושקע - איך נדע מי דופק אותנו יותר?  (נטע חוטר, מאקו)

אמירתה של חוטר, לאחר שנתקלה בלא מעט מאמרים ופוסטים בפייסבוק אשר סותרים זה את זה, מהווה חדשות טובות עבורנו. המשמעות העולה מכך היא שישנם שני צדדים למטבע, ולא כל צרכני התקשורת מושפעים לטובת המסגור של TheMarker. נשאלת השאלה, האם כל צרכני התקשורת נמנעים מהבעת עמדה, בידיעה שהם אינם מבינים בסוגיה?

בסקר שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה, עלה כי 63% אינם מבינים את פרטי ההסכם. גם בחדשות ערוץ 2 נערך סקר לפיו עלה כי 44% מהמשיבים אינם מבינים את פרטי ההסכם ועוד 27% אינם מכירים את ההסכם. לעומת זאת, 35% ממשיבי הסקר חושבים שיש להכריע בסוגיית הגז על ידי משאל עם. נשאלת השאלה, כיצד יתכן שכוח ההצבעה בנושא כה סבוך, הדורש הבנה מקצועית, יוטל על אנשים שלא בקיאים בסוגיית הגז?

כאן טמונה הסכנה של הדמוקרטיה – סכנת עריצות הרוב. גורלה של ישראל עלול להיות מוכרע על ידי פופוליזם.

על כך הגיב קונסטנטין בלוז, סגן יושב ראש רשות הגז הטבעי במשרד האנרגיה, בפייסבוק:

תוצאות משאל העם תלויות ביצירתיות השקרים שיציגו הצדדים. בינתיים 'המתנגדים' מובילים בשקרים באופן מוחלט - הם הצליחו להחדיר לראשם של אזרחים שאילולא תשובה, היו מחלקים להם את כספי הגז ברחובות... כל הנימוקים על זה שהגז מהווה סה"כ 0.5% מהתוצר, שהכנסות בעלי המאגר בתוך חשבון החשמל של אזרח ממוצע הן פחות מ-10% ושעל מנת שלווייתן, תנין וכריש יפותחו ויהיה פיתוח נוסף בתמר, מישהו צריך להשקיע כ-40 מיליארד ש"ח ב-4 השנים הקרובות. ואם המדינה 'תלאים' אותם - אז היא תצטרך להוציא את זה מתקציבי החינוך, הבריאות, הביטחון ועוד. כיוון שאת זה קשה למכור לציבור, אז גם מצדדי המתווה יצטרכו להמציא שקרים משלהם.

כשמדובר בסוגיות מורכבות מדי להבנה עבור צרכן התקשורת הממוצע, הפיתוי עבור עורכי ערוצי התקשורת למסגר לכדי נרטיב רדוד הוא גדול. הבעיה עולה כאשר הנרטיב הזה נתפש כאמת אובייקטיבית אשר דוחה כל ניסיון להציג נרטיב אחר. גם כאן, TheMarker אינו מהסס להשתמש בסקרי דעת קהל על מנת לגזור מכך אמירה על "הון שלטון":

התשובות השגויות של הציבור לשאלה האם הגז כבר זורם הן ללא ספק תוצאה של המסרים של חברות הגז ושל הפוליטיקאים.

מסקנות ודיון

ההשלכות של הטיית המידע לטובת צד אחד בלבד, כמו בסוגיית הגז, עלולות להיות מסוכנות עבור הליברליזציה של הדמוקרטיה הישראלית, כאשר מן הציבור נמנעים מידע או פרשנות שונה מזו של הזרם המרכזי. אותו הציבור, אשר 35% (לפי מדגם מייצג בסקר של ערוץ 2) ממנו חושב שהוא זה, שאמור להכריע בסוגיית הגז.

קיטוב של קבוצות המתבטאות בהצגת כתבות ונתונים סותרים, מאפשר לצרכני תקשורת להטיל ספק במה שהם קוראים ולהחליט האם הם נמנעים מהבעת דעה, חוקרים את הנתונים בכוחות עצמם (משימה לא פשוטה כלל ועיקר) או בוחרים לנקוט בעמדה על ידי אימוץ הפרשנות של מוביל דעה השייך למחנה האידיאולוגי שלהם, כמו נחמיה שטרסלר עבור אנשי הימין הכלכלי או אור-לי בר לב עבור השמאל. הפתרון מכאן הוא לאמץ ולהשלים עם העובדה שמאחורי כל גוף תקשורת עומדים אינטרסים ויש לאפשר להם חופש ביטוי מלא. לא די להגן על הדמוקרטיה, אלא לשמור עליה ליברלית*, ולשם כך יש לאפשר תחרות חופשית בין כל ערוצי התקשורת ולהקל על כניסת מתחרים חדשים (בעלי אינטרסים שונים ומגוונים). המטרה בסופו של דבר היא לאפשר פלורליזם בין הדעות, האינטרסים וכלל האליטות השונות – האמת, תהיה אשר תהיה, צפה בתווך של ההתנגשות בין האינטרסים.

מגבלות והצעות למחקר המשך

ראשית יש צורך למפות את המסגור באופן סטטיסטי בעזרת ניתוח תוכן כמותני, הבוחן את הייצוג הנרטיבי של יצחק תשובה וסוגיית הגז באמצעי התקשורת השונים, ולבדוק את מידת ההסכמה בין שופטים שונים על ידי מבחני מהימנות. המגבלה הראשונה היא ההנחה שבחינת מפת האינטרסים לנצח תהיה בגדר ספקולציה. כשמנסים לחקור סיבות למסגור לא ניתן לגזור אמירה או סיבה אחת וחד משמעית שהובילה למסגור כפי שהוא, בשל העובדה שאינטרסים רבים מאוד טמונים בסוגיית הגז בתוך סביבת תקשורת, שכבר אינה כה ברורה כמו בתמונה שמציגה התאוריה האקדמית בתחום התקשורת. אנו נמצאים בעידן שבו המודל העסקי של רוב ערוצי התקשורת, עיתונים בפרט, מבוסס על תקציבי מדיה (קנייה פרוגרמטית של חבילות פרסום על ידי מפרסמים שונים), על פיתוח אלגוריתמים דיגיטליים שמושתלים בתוך התוכן במגזיני און ליין שנועדו "לצבוע" את הגולשים ולשמש את המפרסמים לשם בניית קהל יעד רלוונטי. כלומר, המודל הקלאסי של מרשל מקלוהן, "בעל המאה הוא בעל הדעה", הוא ככל הנראה מודל מיושן. כיום, המחקר התקשורתי חייב להתייחס לחלקו האקטיבי של צרכן התקשורת בעידן הדיגיטלי, ביחסי הגומלין בינו לבין אמצעי התקשורת והמפרסמים. אין במסקנה זו שלילה של תיאוריות ההגמוניה הקלאסיות, הטוענות שהאינטרסים השולטים הם של בעלי ההון, אך יש בה כדי לומר שכבר אין די בהן.

מגבלה נוספת של מחקר זה היא מידת ההיקף שלו. לא התאפשר במסגרת זו לחקור את סוגיית הגז מתוך קונטקסט תרבותי רחב יותר, הקשור לתופעה ההולכת וגדלה של שנאת העשירים הבאה לידי ביטוי באמצעי התקשורת בארץ ובעולם, בייחוד בעשור האחרון עם עליית הפופולריות שבעיסוק בנושא אי-השוויון בשיח החברתי, האקדמי והתקשורתי. באשר לישראל, מדובר בתופעה ההולכת וגדלה מאז המחאה החברתית ב-2011 – התקשורת מאמצת את נקודת המבט של האזרח הנאנק תחת עול יוקר המחייה, אל מול הטייקונים שככל הנראה הרוויחו על חשבונו (תספורות). במחקר האקדמי, יש מקום לעוד חוקרים שיחקרו באופן ביקורתי ואמפירי את היחס העוין כלפי יזמים כיצחק תשובה, אשר יכול בקלות לייצג את הנרטיב של היזם שהקים את האימפריה שלו מאפס. האם כל עשיר הוא "קפיטליסט חזירי"? האם האשמה לגבי הסדרי החוב של המדינה צריכה להיות מוטלת עליו או על המדינה, אשר חוקיה מאפשרים לו זאת?  חמור מכך, האם התסיסה נגד עשירי הארץ עלולה להוביל למהפכה אלימה אשר עלולה להוביל, בטווח הארוך, לסוגי משטר שחלקנו היינו מעדיפים לשכוח?

יש לעודד מחקרי תוכן כמותניים של ייצוג הטייקונים באמצעי התקשורת, ניסויים בהטיות פסיכולוגיות, וסקרים בדעת קהל שיבחנו את העמדות של הציבור כלפי מוקדי כוח ובעלי השפעה. קיטוב בגישות ערכיות של החוקרים יעודדו בחינה של זוויות מבט שונות ומגוונות, הנובעות משיפוט ערכי. יש צורך להטיל ספק בפרדיגמות המיושנות. הדרך היחידה לעורר ספק היא לעודד פלורליזם של כמה תפישות עולם.

 _____________________-

Chandler, D. (2000). Marxist media theory.On Line Publishing.

Entman, R. M. (2007). Framing bias: Media in the distribution of power. Journal of communication, 57(1), 163-173.

Jerit, J., Barabas, J., &Bolsen, T. (2006).Citizens, knowledge, and the information environment. American Journal of Political Science, 50(2), 266-282.

Scheufele, D. A. (2000). Agenda-setting, priming, and framing revisited: Another look at cognitive effects of political communication. Mass Communication & Society, 3(2-3), 297-316.

Scheufele, D. A. (1999). Framing as a theory of media effects. Journal of communication, 49(1), 103-122.

 תודה מיוחדת לאמיר פוסטר על הליווי והייעוץ המקצועי בתחום משק הגז ותורת המימון.

---

*דמוקרטיה ליברלית שואפת לתת ביטוי לכל קבוצות המיעוט ולהגן על זכויותיהן ועל צרכיהן מבלי לתת להחלטות הרוב לבוא על חשבון רצונות המיעוט (הייג והרופ, 2011).